<h1>תניא רבתי סימן ה'</h1>
<h2>דף ד:</h2>
וצריך להתחיל בתפלה ה' שפתי תפתח. דאמר רבי יוחנן בתחלה אומר ה' שפתי וגו'. ולבסוף יהיו לרצון אמרי פי וגו'. ואינה חשובה הפסקה בין גאולה לתפלה שכיון שתקנוה בתפלה כתפלה אריכתא דמיא ולא פסוק אחר.
ואחר תפלת לחש פוסע לאחוריו שלש פסיעות. ואומר יהיו לרצון אמרי פי וגו'. וצריך להתחיל שלש פסיעות מרגל שמאל. כמה שמצינו בשוחר טוב במזמור (תהלים לה) ריבה ה' את יריבי והוא מונה כל איבריו שבאדם היאך מקלסין ומודין (ומקלסין), ומהללין להקב"ה, ומסיים רגל ימין לחליצה, רגל שמאל קודם לשלש פסיעות. לכך נאמר כל עצמותי תאמרנה. ואחר כך נותן שלום לימינו. ומצאתי לגאונים ז"ל למה חוזרין לאחוריהן שלש פסיעות לאחר תפלה. מפני שכשאדם עומד בתפלה עומד במקום קדושה ושכינה למעלה מראשו של אדם שנאמר (שם טז) שויתי ה' לנגדי תמיד וגו'. ותוך ארבע אמות במקום עמידתו מקום קדושה הוא. לפיכך צריך אדם לפסוע שלש פסיעות לאחוריו כדי שיצא ממקום קדושה ויעמוד במקום חול. ומי שמוסיף על שלש פסיעות ראיתי כתוב לגאון אחד שאמר שאין להוסיף על שלש פסיעות ומי שמוסיף על שלש פסיעות יוהרא היא. ואם היה אדם מתפלל בחנותו ויש שם אינם יהודים או הבא בספינה ואינו יכול לפסוע שלש פסיעות. מצאתי בשם רב האיי גאון ז"ל שמותר לישב במקומו להתפלל שבענין אחר לא היתה דעתו מיושבת ולא היה יכול לכוין את לבו. ואע"פ שבטל משלש פסיעות ומן הכריעות מותר לו לישב ולהתפלל. ובשעה שאומר הקדושה צריך לפסוע ג' פסיעות לפניו על שם (שם סח) מלאכי צבאות ידודון ידודון, ידודון בהליכה ידודון בחזרה. (וכן) [וכמה] ג' פרסאות כנגד מחנה ישראל. וכנגדן נהגנו ג' פסיעות. כך מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל. ואסור להפסיק ולדבר בין קדוש לברוך.
<h2>דף כא:</h2>
והנכנס בבית הכנסת ומצא צבור מתפללין. אם יכול להתחיל ולגמור קודם עד שלא יגיע שליח צבור לקדוש יתפלל, ואם לאו אל יתפלל. לפי שאין היחיד אומר קדוש. ואם התחיל בתפלתו לא יפסיק לא בקדושה ולא בקדיש ולא בברכו לענות עם שאר הצבור. אמנם ישתוק ויפסוק ואל יענה, אבל יכוין לבו בעניית החזן ויצא ידי חובתו. וכן ראיתי חברים נוהגין. וכן מצאתי בשם רש"י ז"ל שאינו פוסק ועונה אבל פוסק ושותק עד שהצבור עונין וחוזר לתפלתו ויוצא ידי חובתו בשמיעה דקיימא לן שומע כעונה. וכן פירש גם רבינו חננאל ז"ל. וכן רוב האנשים נוהגין. ויש אומרים שאסור אפילו להפסיק ולשתוק, ומנהג בני רומא לכוין ולהשלים עד גאל ישראל כששליח צבור פותח להסדיר התפלה אחר שהתפללו בלחש. ואומר עם שליח צבור מלה במלה עד שמגיע לקדושה ועונה עם הצבור ואחר כך גומר תפלתו. ומנהג טוב הוא. הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור מתפללין אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל. והטעם מפורש בירושלמי שאם יהיו כל הצבור שוחין והוא אינו שוחה עמהם יאמרו שמא מין הוא.
ויחיד שלא התפלל או שנים או שלשה שלא התפללו מצאתי לגאון ז"ל עשרה שהתפללו ושמעו קדיש וברכו וקדושה וכל סדר התפלה שיכולין למנות בשביל יחיד או בשביל שנים או שלשה שלא התפללו ואפילו מאותן שהתפללו כבר יכול לחזור ולהתפלל ולהוציא את החייב. ובמסכת סופרים, במקום שיש לנו תשעה ששמעו בין קדיש בין ברכו, ואחר התפלה עמד אחד בפני אלו ואמר קדיש או ברכו יצא ידי חובתו. ומנהגנו אם אותם שלא התפללו הם רוב הניכר דהיינו שבעה מביאין שלשה אחרים שהתפללו ומצטרפין לעשרה. ואם אותם שלא התפללו הם פחות משבעה אינם מצטרפין עמהם אותן שהתפללו כבר להשלים העשרה.
<h2>דף כב:</h2>
היה עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו ממתין עד שיכלו המים וירחיק ארבע אמות וחוזר ומתפלל. ואם שהה כדי לגמור כל תפלתו חוזר לראש. ואם לאו חוזר למקום שפסק. [עי' מגילה כז:, הו' ברי"ף] והמתפלל צריך לו להשהות כדי הלוך ארבע אמות לאחר התפלה ומשתין אם צריך. לפי שכל השעור הזה תפלתו שגורה בפיו.
<h2>דף כג.</h2>
וצריך אדם לבדוק נקביו קודם תפלתו כדכתיב (קהלת ד) שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים. שמור נקביך בשעה שאתה עומד לפני בתפלה. ותניא הנצרך לנקביו לא יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה. ואם יכול לעמוד על עצמו עד כדי הלוך פרסה מותר.
<h2>דף כד:</h2>
והמתפלל אסור לו לרקוק לפניו. וכן מפורש בירושלמי. לפניו אסור לאחריו מותר. לימינו אסור לשמאלו מותר. משום שנא' (שם קכא) ה' צלך על יד ימינך. וצריך אדם להתנאות לפני בוראו ולהתעטף בטליתו. וכן צריך לחגור אזורו אעפ"י שיש לו מכנסים שמעתה אין לבו רואה את הערוה. ומצאתי בשם רב סעדיה גאון ז"ל שאסור לו לאדם להתפלל בלא מכנסים אלא א"כ יש לו אבנט חגור על מתניו כדי שיפריד בין לבו ובין הערוה. ודבר כעור הוא מאד לה' להתפלל בלא מכנסים אע"פ שיש לו אבנט חגור על מתניו. וטוב הוא ליזהר שלא יתפלל אדם בלא מכנסים כי אם בשעת הדחק.
היה עומד בתפלה ונתעטש ממתין עד שיכלה הרוח ואחר כך יתפלל. בקש להתעטש ואינו יכול לסבול שלא יתעטש מרחיק ארבע אמות לאחריו ומתעטש ועומד שם עד שיכלה הרוח וחוזר למקומו ואומר רבון כל העולמים יצרתנו נקבים נקבים וחלולים חלולים, גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלמתנו, חרפה וכלמה אנו בחיינו רמה ותולעה במיתתנו. וחוזר למקום שפסק, ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש.
<h2>דף כח:</h2>
והמתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה. ואם כורע מעט ונראה כמי שמצטער עצמו שוב אינו צריך. ובתשובת הגאונים ז"ל כשאדם כורע במודים צריך לו לכרוע עד ברכיו. לפי שהילד בעודו במעי אמו ראשו מונח בין שתי ירכיו והמילה שלו בתוך פיו, לפיכך צריך לשוח עד ברכיו.
תנו רבנן מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תקנו להם לישראל תפלה על הסדר, לפיכך אם אמר אדם י"ח ברכות שלא כסדרן לא יצא. ותניא שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אגדה מאי על הסדר זה סדר עולם. שכך מצינו י"ח ברכות של תפלה מעולם היו מתוקנות זו אחר זו, כיון שבאו אנשי כנסת הגדולה כללום ותקנום כסדרן. כשניצל אברהם אבינו מאור כשדים פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י מגן אברהם. כשנעקד יצחק אבינו על גבי המזבח ונעשה דשן והיה אפרו מושלך על הר המוריה מיד הביא עליו הקב"ה טל והחיה אותו, לפיכך אמר דוד ע"ה (תהלים קלג) כטל חרמון שיורד על הררי ציון, כטל שהחיה הקב"ה בו יצחק אבינו, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י מחיה המתים. כשבא יעקב אבינו ופגע בשערי שמים והקדיש שמו של הקב"ה, מיד פתחו מלאכי השרת פיהם ואמרו בא"י האל הקדוש. כשבא פרעה להמליך את יוסף במצרים בדקו אם יודע בשבעים לשונות, בא גבריאל ולמדו שבעים לשונות, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י חונן הדעת. כשעשה ראובן מעשה בלהה פלגש אביו נקנסה עליו מיתה, מיד חזר בתשובה, דכתיב (בראשית לז) וישב ראובן אל הבור, אמר רבי יוחנן שחזר בתשובה וחיה, דכתיב (דברים לג) יחי ראובן ואל ימות וגו', מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י הרוצה בתשובה. כשעשה יהודה מעשה תמר ואמר הוציאוה ותשרף, ושלחה לו ואמרה הכר נא, מיד הודה ואמר צדקה ממני, ונסלח לו על אותו עון, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י חנון המרבה לסלוח. כשמררו המצריים את חיי אבותינו אמר הקב"ה וגאלתי אתכם, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י גואל ישראל. כשנצטער אברהם אבינו צער מילה בא רפאל ורפאו, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י רופא חולים. כשזרע יצחק אבינו ומצא מאה שערים, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י מברך השנים. כשבא יעקב אבינו במצרים וראה יוסף ושמעון ונתקבצו הוא ובניו ביחד, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י מקבץ נדחי עמו ישראל. כשנתנה תורה לישראל אמר לו הקב"ה לישראל (שמות כא) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י מלך אוהב צדקה ומשפט. כשטבעו המצריים בים פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י שובר אויבים ומכניע זדים. כשאמר לו הקב"ה ליעקב (בראשית מו) ויוסף ישית ידו על עיניך, שמח ובטח על דברים של מקום, ובשעה שנפטר יעקב מן העולם ובא יוסף ונתן שתי ידיו על עיניו ונשקו ובכה לו, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י משען ומבטח לצדיקים. כשבנה שלמה את בית המקדש, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י בונה ירושלים. כשנושעו ישראל ועברו את ים סוף ואמרו שירת ויושע, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י מצמיח קרן ישועה. כשנאנחו ישראל וצעקו לאל ושמע צעקתם כמה שנאמר (שמות ב) ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י שומע תפלה. כשעשו ישראל את המשכן וירדה שכינה ושכן בו בין שני הכרובים, מיד פתחו מלאכי השרת ואמר בא"י המחזיר ברחמיו שכינתו לציון. כשהכניס שלמה הארון לפנים ואמר (דה"ב ו) ה' אלהים אל תשב פני משיחך וגו', ונתן הודאה ושבח למקום ואמר ברוך ה' אשר נתן מנוחה וגו', מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י הטוב שמך ולך נאה להודות. כשנכנסו ישראל לארץ ונתקיים עליהם המקרא (ויקרא לג) ונתתי שלום בארץ, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י עושה השלום. לפיכך כשבאו אנשי כנסת הגדולה ותקנום בסדר הזה בחכמתם, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו ברוך חכם הרזים שנתן חכמה ליראיו שהן בני גוי גדול, כמו שאמר להם משה ע"ה (דברים ד) כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו. עד כאן יש לך רשות לדבר מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של מקום יותר מדאי. ועוד אמרו חכמים ז"ל כל המספר בשבחו של מקום יותר מדאי נעקר מן העולם. ונראה שלא אסרו לספר בשבחו של מקום אלא בצבור או בעיקר התפלה אבל תחנונים ביחיד שפיר דמי. מצאתי במעשה מרכבה בשעת תפלה צריך אדם להלל בכל גופו שנאמר כל עצמותי תאמרנה וגו'.
<h2>דף כט:</h2>
רגילין אנו לומר בשני ובחמישי ועתה ה' אלהינו אשר הוצאת את עמך וגו' כמו שכתוב בסדורין שלנו. ויחיד האומרו כיון שהגיע לפסוק ויעבור ה' על פניו מדלג ואומר וסלחת לעוננו וכו'. ולמה מדלגים לפי שפסוקי שלש עשרה מדות אין לאמרם בפחות מעשרה לפי שהן דברים של קדושה וכל דבר שבקדושה אין לאמרם בפחות מעשרה. כך מצאתי בשם ה"ר אביגדור כהן צדק ז"ל. ואחר שגמרו סדר ועתה, נופלין על פניהם ואומרים רחום וחנון. אבינו הרחמן. וכל סדר הכתוב בסדורים. והנופל על פניו אינו כובש פניו בקרקע אלא נוטה לצדו השמאלית.
ירושלמי במסכת ע"ז. רב מפקד לבי רב אחא. ר' אמי מפקיד לאינשי ביתיה כד תהון נפקין לתעניתא לא תהון רבעין כאורחייכו. ר' יונה רבע על סיטריה (מטה על צדו). ור' אחא רבע על סיטריה. ומה שצריך אדם להטות לצד שמאל, מצאתי בשם החבר ר' בנימין בר' אברהם הרופא ז"ל, לפי שמצינו שכשאדם מתפלל שכינה בימינו שנאמר (תהלים קכא) ה' צלך על יד ימינך. ואומר (שם טז) שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט. נמצא כשהוא נוטה על שמאלו פניו כלפי שכינה, ואלו היה מוטה על צדו הימני היה הדבר הפך, ולא יתכן לעבד לחזור אחוריו כנגד רבו. מכל מקום קשיא לן, היאך ישכב אדם על התפלין ואין אנו חוששין לבזיון תפלין. ותירץ מורי הרב ר' יהודה בר' בנימין הרופא ז"ל דאין כאן בזיון, דתפלין של יד מקומן בגובה של יד היא קיבורת, וכשהוא שוכב על צדו השמאלי נמצאת התפלה למעלה וזרוע למטה, וכיון שהיא שומה כנגד [הלב] במה שהלב דוחק עליה הוא לזכרון ביותר.
ויחיד נמי חייב ליפול על פניו דאמר רב יהודה כך היה מנהגו של רבי עקיבא כשהיה מתפלל עם צבור היה מקצר ועולה. וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מפני הכריעות והשתחויות שהיה עושה. ומה שאמר רבי אלעזר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון. פירש רבינו האי גאון ז"ל דוקא ליפול על פניו ממש, אבל בהטיה מצד אחד שרי. ובירושלמי מפרש ובלבד יחיד על הצבור. ובתפלת שחרית ומנחה ונעילה נופלין על פניהם. אבל (במנחה) [במוסף] אין נפילת אפים כלל. ובתפלת ערבית מצאתי בשם רב שר שלום גאון זצ"ל מותר לאדם ליפול על פניו ערבית ולבקש רחמים על עצמו אחר תפלתו ואפילו בצבור, חוץ מערב שבת. וגאון אחד זצ"ל כתב שאין נפילת אפים בערבית כלל. וכן מנהג פשוט בישראל. בראש חדש אין נופלין על אפים דאשכחן דאיקרי מועד, ואפילו במנחה שלפניו אין נופלין דהא קיימא לן אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגים אותו היום קדש ולמחר קדש. בחנוכה אין נופלין על אפים דקרינן הלל, ויש אוסרין גם במנחה שלפניו. בפורים אמר רב עמרם בר ששנא גאון זצ"ל כך מנהג בישיבה שיורדין תנאין לפני גאון ואב בית דין ואלופיהן וכל הישיבה כולה ומבקשין רחמים הרבה ונופלין על פניהם, שאין דומה פורים לכל המועדות ולחנוכה שבכולם אנו גומרין את ההלל ואומרים זה היום עשה ה' אבל בפורים אין הלל. ואע"פ שמפני שאין אומרים שירה על נס שבחוצה לארץ הוא. סוף סוף הרי אין אומרים אותו, ויום נס הוא ונגאלו ישראל מלהשמיד ולאבד וצריכין אנו לבקש רחמים שיפדנו ויגאלנו באחרונה כבראשונה. וגאון אחר כתב שאין נפילת אפים בפורים כל עיקר דהא כתוב בהן ימי משתה ושמחה, ואסורין בהספד ותענית, וכן מנהג פשוט אצלנו. אך לפניו ולאחריו מותר.
בחדש ניסן מצאתי בשם רבינו שלמה זצ"ל יש מקומות שאוסרין ליפול על פניהם משנכנס ניסן. לפי ששנינו במגלת תענית מריש ירחא דניסן וכו'. וגם במסכת סופרים פרק אחרון אמרינן לפיכך אין אומרים תחנונים כל ימי ניסן ואין מתענין עד שיעבור ניסן. ולא היא דבטלה מגלת תענית כדאיתא בראש השנה. וכן מנהג אצלנו שאין חוששין בכך ונופלין אנו על פנינו. בפסח שבועות וסוכות אין נופלין על פניהן ואפילו לפניהן ולאחריהן אסור. ואם חל ערב יום טוב או יום של אחר יום טוב בשני או בחמישי אין נופלין על פניהן ואין אומרים רחום וחנון ולא אבינו הרחמן. בשבוע כולו של חג שבועות אין נופלין על פניהן בוורמישא, אבל במגנצא נופלין, ומנהגנו כבני מגנצא. בתשעה באב שחרית אין נופלים על פניהם דאיקרי אבל כדכתיב (ישעיה סו) שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, ואבל איתקש לחג, דכתיב (עמוס ח) והפכתי חגיכם לאבל. אבל במנחה הואיל ושעת נחמה היא נופלין על פניהן וכן במנחה שלפניו נופלין לפי שאין מקדימין את הפורענות. בחמשה עשר באב אף על פי שמצינו שהוקש ליום הכפורים כדתנינן תמן רבן שמעון בן גמליאל אומר לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויום הכפורים, הא קיימא לן דבטלה מגלת תענית ומותר ליפול על פניהן. כן מצאתי לגאונים ז"ל.
בראש השנה אין נופלין על פניהן. שנאמר (ויקרא כג) אלה מועדי ה' הוקשו כל המועדים כולן זה לזה. לפניו ולאחריו מותר זולתי מנחה שלפניו שאסור. ביום הכפורים שחרית ומוסף ומנחה אין נופלין על פניהן אבל בנעילה מותר. וכן מנהג שנופלין על פניהן בנעילה ואומרין מכניסי רחמים. ומנחה שלפניו אסור. בין יום הכפורים לסוכות בוורמישא ובמגנצא אין נופלין על פניהן. וכן מצאתי בשם הר' שמחה זצ"ל שאין נופלין על פניהן בד' ימים שבין יום הכפורים לסכות שבהן נשלם בנין בית המקדש שנאמר (מ"א ח) ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלהינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. בבית האבל אין נופלין על פניהן משום דאיתקש לחג דכתיב והפכתי חגיכם לאבל. הילכך אין אומרין ודוי ותחנונים בבית האבל. ביום חופה אין נופלין על פניהם כל עיקר בכנסת שיש בו החתן ובשני וחמישי אין אומרים וידוי ואבינו הרחמן.
ביום המילה יש אומרים שאין מונעין מליפול על פניהן בכנסת ששם המילה ואם הוא שני וחמישי אומרין הוידוי מה שאין כן בחופה. ובשם רבינו יצחק בר' יהודה זצ"ל מצאתי ביום המילה אין נופלין על פניהן בכנסת ששם המילה כלל. ואם הוא שני וחמישי אין אומרים והוא רחום ולא תחנונים ואין נופלין על אפים, במה דברים אמורים בשאר ימות השנה אבל אם חלה המילה בתענית צבור מתפללים סליחות ואומרים וידוי. ואין נופלין על פניהן ואין אומרים רחום וחנון ואבינו הרחמן לפי שמצות מילה קבלו ישראל בשמחה עדיין מקיימין אותה בשמחה כדכתיב (תהלים קיט) שש אנכי על אמרתך לפיכך אין אומרים והוא רחום ותחנונים, שמניחין במקצת ואין צריכין להפסיק לגמרי. וכך המנהג בישראל.
<h2>דף ל:</h2>
המתפלל צריך לעמוד באימה ביראה ברתת ובזיע. ולכוין לבו לשמים בתפלתו דכתיב (תהלים י) תכין לבם תקשיב אזניך. כתוב אחד אומר (שם ב) עבדו את ה' ביראה. וכתוב אחר אומר (שם ק) עבדו את ה' בשמחה. אם ביראה היאך בשמחה ואם בשמחה היאך ביראה. אמר רבי אבין כשאתה עומד להתפלל יהי לבך שמח עליך שאתה עובד לאלהים שאין כיוצא בו בעולם. וצריך אדם לכוין את לבו בתפלתו. כדילפינן מחנה דכתיב (ש"א א) וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות. ואם התפלל ולא כיון אם יודע בו שאם הוא חוזר מכוין לבו יחזור ויתפלל, ואם לאו אל יתפלל: ירושלמי בברכות אמר רבי חייא סבא אנא ביומוי לא איכווינית אלא חד זמן בעית כווינית והרהירית בלבי ואמרית מאן ליעול קמי מלכא קדמאי, אלקפתא (שר) או ריש גלותא. שמואל אמר אני מניתי אפרוחיא. רבי בון ברבי חייא אמר אנא מנית דימוסיא (שורות הכותל). אמר רבי מתתיה מחזיק אנא טיבו לרישי דכד הוה מטי למודים כרע מגרמיה. אעפ"י שמדברי ירושלמי משמע שהתפלה אינה צריכה כ"כ כוונה, טוב ויפה והגון לכוין אדם לבו בתפלה יפה יפה. והיא מצוה מן המובחר. כתוב במעשה המרכבה, ובשעת התפלה צריך אדם לנענע כל גופו שנאמר (תהלים לה) כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. ואסור לאדם לאחוז בידו שום דבר כשמתפלל. ושכור שהתפלל לא עלתה לו תפלה.
<h2>דף לא.</h2>
ומה שנוהגין בני העולם לנענע עצמן בקדושה ולהרים עקביהן מעל הארץ, נמצא במעשה מרכבה, ברוכים לי שמים וארץ ויורדי מרכבה אם תגידו לבני מה שאני עושה בתפלה שחרית בשעה שאומרים לפני קדוש קדוש קדוש ה' צבאות וגו', ולמדו אותם שישאו עיניהם למרום נגד בית תפלתם וירימו עקבותיהם עם גופם בשעה שמקדישין אותי כי אין הנאה בעולמי כאותה שעה שעיניהם נשואות בעיני ועיני נשואות בעיניהם, ואותה שעה אני אוחז בכסא כבודי בדמות יעקב ומחבקה ומנשקה ומזכיר גלותם וממהר גאולתם.
והמתפלל אסור להגביה קולו דילפינן מחנה דכתיב וקולה לא ישמע. ומפני מה תקנו תפלה בלחש כדי שלא לבייש עוברי עבירה. ואם אינו יכול לכוין את לבו בלחש מותר הוא להשמיע קולו כשמתפלל בינו לבין עצמו. אבל כשמתפלל עם הצבור אסור להגביה קולו שלא יטריד את הצבור. ומוטב שתתבלבל תפלתו לבד ולא תתבלבל תפלת כל הצבור. ובתפלת ראש השנה ויום הכפורים ושל פרקים, יש אומרים שגם אלו התפלות אסור לו לחזן הכנסת לאומרם בקול בתפלת לחש ויאמרו כל הצבור עמו. לפי שהתפלה נתקנה לומר בלחש ולא בקול. ומנהגנו בתפלות של ראש השנה ויום הכפור ושל פרקים לאומרם החזן בקול וכל הצבור אומרים עמו בלחש.
<h2>דף לא:</h2>
ואסור לאדם לישב בתוך ארבע אמות של תפלה. ותניא הוא יושב והן עומדים סימן רע לו. והוא דלא עסיק במילי דצלותא. אבל עסיק במילי דצלותא לית לן בה. ולמה אסור לישב בתוך ארבע אמות של תפלה לפי שמקום שכינה הוא. וארבע אמות של תפלה יש מפרשין אמה אחת לכל צד. ויש מפרשים ארבע אמות לכל צד.
<h2>דף לד.</h2>
אמר רב יהודה אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות אלא באמצעיים, ודוקא ביחיד אבל בצבור ששואלין כגון זכרנו לחיים שרי, דהא שלש אחרונות כולהו שאלה נינהו ושרו לפי ששאלת צבור הן. כך מצאתי בשם רבינו חננאל ז"ל. ועוד כתב דאסור לכל מאן דשני או מוסיף או גורע בשלש ראשונות מן המטבע שטבעו חכמים בברכות. ואלו החזנים שמניחין מטבע הברכות ואומרין קרובות לא שפיר עבדי, אבל המאריך והמקצר באמצעיות לית לן בה. ומנהגנו לומר קרובות ופיוטים בתוך התפלה ולא ראינו מי שימחה בדבר. אמנם צריכים אנו לדקדק ולשמור פתחי פינו בקרובות ופיוטים כמו בתפלה שלא נשגה בהם כלל, ומנהג טוב הוא לומר פיוטים וקרובות כי כלם יראת שמים וענינו של יום ואגדות הם. והרי חכמים גדולים וקדמונים כמו הקלירי הוא רבי אלעזר בר' שמעון ור' ינאי ור' שמעון הגדול הם יסדו קרובות ופיוטים, ולא על חנם יסדום. וכבר נחלקו על הקרובות רבי יוסף טוב עלם עם רבי אליהו הזקן ועלתה בידם דמותר משום דמצוה מן המובחר ועל ידם אדם מכוין את לבו לשמים.
כשמגיע שליח צבור לומר שים שלום אם יש שם כהן עולה לדוכן ונושא את כפיו. כיצד הוא נשיאת כפים בגבולין בעת שיגיע שליח צבור לעבודה כשיאמר רצה, כל הכהנים העומדים בבית הכנסת נעקרין ממקומן והולכין ועולין לדוכן ועומדים שם. פניהם להיכל ואחוריהן כלפי העם ואצבעותיהם כפופות, [וכשהחזן קורא כהנים מחזירין פניהם כלפי העם ומברכים בא"י וכו'] ומגביהין ידיהן כנגד כתפיהן ומתחילין יברכך. והש"ץ מקרא אותן מלה במלה והן עונין, שנאמר אמור להם. עד שמשלימין פסוק ראשון וכל העם עונין אמן. וכן בפסוק שני ושלישי, וכשישלימו הכהנים שלשה פסוקים אלו מתחיל שליח צבור בברכה אחרונה של תפלה שהיא שים שלום. והכהנים מחזירין פניהם כלפי הקדש וכופפין אצבעותיהם ועומדים שם בדוכן עד שיגמור הברכה וחוזרין למקומן. אין המקרא רשאי לקרות לכהנים עד שיכלה אמן מפי הצבור ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדבור מפי המקרא. ואין הצבור עונין אמן עד שיכלה ברכה מפי הכהנים. ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מן הצבור. ואין שליח צבור רשאי לענות אמן אחר הכהנים כשאר העם שמא תטרף דעתו ולא ידע אי זו ברכה מקרא אותן אם פסוק ראשון או פסוק שני או שלישי. אין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הצבור עד שיתחיל שליח צבור שים שלום, ואין רשאין לכוף קשרי אצבעותיהן עד שיחזירו פניהם מן הצבור.
ומתקנת עזרא שלא יעלו הכהנים לדוכן בסנדליהן אלא עומדין יחפין. כשיהיו הכהנים מברכין את העם לא יביטו בעם ולא יסיחו דעתן אלא יהיו עיניהם כנגד הארץ כעומד בתפלה. ואין אדם רשאי להסתכל בכהנים בשעה שהן מברכין את העם כדי שלא יסיחו דעתן, אלא כל העם מכוונין לשמוע הברכה ומכוונין פניהם כנגד פני הכהנים ואין מביטין בפניהן. אם היה הכהן המברך אחד מתחיל לברך מעצמו ושליח צבור מקרא אותו מלה במלה כמו שאמרנו. היו הכהנים שנים או יותר אין מתחילין לברך עד שיקרא להן שליח צבור תחלה ויאמר להן, כהנים. והם עונין ואומרין יברכך ה' וישמרך. והחזן מקרא אותן מלה במלה.
אין ברכת כהנים נאמרת אלא בלשון הקדש שנאמר (במדבר ו) כה תברכו את בני ישראל אמור להם וגו'. כה תברכו בעמידה. כה תברכו בנשיאת כפים. כה תברכו בלשון הקדש. כה תברכו פנים כנגד פנים, כה תברכו בשם המפורש, והוא שיהיה במקדש. ואין הכהנים רשאין בכל מקום להוסיף ברכה על שלשת הפסוקים כגון (דברים א) ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם וגו', לא בקול רם ולא בלחש שנאמר (שם ד) לא תוסיפו על הדבר וגו'. בשעה שכל כהן עולה לדוכן שהוא עוקר רגליו לעלות, אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהיה ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלמה ואל יהי בה מכשול עון מעתה ועד עולם. וקודם שיחזיר פניו לברך את העם מברך, בא"י אמ"ה אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו באהבה, ואחר כך מחזיר פניו לצבור ומתחיל לברכם. וכשמחזיר פניו מן הצבור אחר שהשלים אומר עשינו מה שגזרת עלינו עשה עמנו מה שהבטחתנו השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל. כשמחזירים הכהנים פניהם לצבור אחר שמברכין לא יחזירו אלא דרך ימין.
בשחרית במוסף ובנעילה הכהנים נושאין כפיהם. אבל במנחה אין נשיאת כפים, שבמנחה סעדו כל העם ושמא הכהנים שתו יין ושכור אסור בנשיאת כפים. כתב הרמב"ם ז"ל אפילו ביום תענית אין נושאין כפיהן במנחה גזרה מנחת תענית מפני מנחת כל הימים. במה דברים אמורים בתענית שמתפללין בו מנחה ונעילה כגון צום כפור ותענית צבור. אבל תענית שאין בו נעילה כגון תשעה באב וי"ז בתמוז הואיל ותפלת מנחה שלהן סמוך לשקיעת החמה שהרי זאת נראית כנעילה ואינה מתחלפת במנחה של כל יום. ולפיכך יש בה נשיאת כפים. וכהן שעבר ועלה לדוכן במנחה של יום כפור, הואיל והדבר ידוע שאין שם שכרות הרי זה נושא את כפיו ואין מורידין אותו, מפני החשד שלא יאמרו פסול היה לפיכך הורידוהו. ומשתדלין שיהיה המקרא מישראל, שנאמר אמור להם. מכלל שאין המקרא מהן.
ששה דברים מונעין נשיאת כפים. הלשון. והמומין. והעבירה. והשנים. והיין. וטומאת הידים. הלשון כיצד, כגון העלגים, כבדי לשון וכבדי פה שאין מוציאין את האותיות כתיקנן וקורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן, וכיוצא בהן אין נושאין כפיהן. המומין כיצד, כגון שהיו ידיו או רגליו עקומות או עקשות בוהקניות (מלאות בהרות) לא ישא את כפיו לפי שהעם מסתכלין בו. מי שרירו נופל על זקנו בשעה שמדבר. וכן הסומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו. ואם דש בעירו מותר לפי שאין העם מסתכלין בו. וכן מי שהיו ידיו צבועות באסטיס ופואה (מיני צבע), אם אנשי העיר מלאכתן בכך מותר, ואם לאו אסור. העבירה, כגון כהן שהרג את הנפש אפילו בשגגה. ואע"פ שעשה תשובה אינו נושא את כפיו, שנאמר (ישעיה א) ידיכם דמים מלאו. וכתיב (שם) ובפרשכם כפיהם וגו'. וכהן שעבד ע"א בין באונס בין בשגגה אע"פ שעשה תשובה אינו נושא את כפיו לעולם. וכן כהן מומר לע"א אע"פ שחזר בו אינו נושא את כפיו לעולם. כן כתב הרמב"ם ז"ל. וכן מצאתי בשם רב נטרונאי גאון ז"ל. אבל בשם רבינו גרשום מצאתי, כהן מומר ועשה תשובה ראוי לעלות על הדוכן ולישא את כפיו, אף על פי שכתוב וקדשתו לכל דבר שבקדושה וזה כיון שנעשה מומר חלל קדושתו, כשחזר חזרה קדושתו ולא פקעה קדושתו. וכן מצאתי גם בשם רבינו שלמה ז"ל שמותר לעלות על הדוכן ולקרות בתורה ראשון. השנים כיצד, נער לא ישא את כפיו עד שנתמלא זקנו. והיין כיצד, כהן ששתה רביעית יין בבת אחת לא ישא את כפיו עד שיסיר מעליו את יינו, לפי שהוקשה ברכה לעבודה. טומאת ידים כיצד, כהן שלא נטל את ידיו לא ישא את כפיו אלא נוטל את ידיו עד הפרק כדרך שמקדשין לעבודה ואחר כך מברך שנאמר (תהלים קלד) שאו ידיכם קדש וברכו את ה'. והחלל אינו נושא את כפיו לפי שאינו בכהונו. כהן שלא היה בו אחד מכל אלו הדברים המונעים נשיאת כפים אע"פ שאינו חכם ואינו מדקדק אחר המצות או שהיו הבריות מרננים אחריו, הרי זה נושא את כפיו. ואל תתמה ותאמר מה תועיל ברכת הדיוט זה, שאין קבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקב"ה שנאמר (במדבר ו) ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. הכהנים עושים מצוה שנצטוו בה והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל בחפצו.
נשיאת כפים בעשרה וכהנים מן המנין. בית הכנסת שכולן כהנים כולן נושאין כפיהם. ולמי הם מברכין, לאחיהם שבצפון ולאחיהם שבדרום. ומי עונה אחריהן אמן, הנשים והטף. צבור שלא היה בהן כהן אלא שליח צבור לבדו לא ישא את כפיו, ואם היתה הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי. ואם אין להם כהן כלל, כשיגיע שליח צבור לשים שלום אומר אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה וכו'. כהן שנשא את כפיו בבהכ"נ והלך לבית הכנסת אחר ומצא (שליח) צבור מתפללין ולא הגיעו לברכת כהנים נושא ידיו להן ומברכן ואפילו כמה פעמים ביום. כהן שלא עקר רגליו ממקומו לעלות על הדוכן בשעה שאמר שליח צבור רצה שוב אינו עולה באותה התפלה. אבל אם עקר רגליו לעלות אע"פ שלא הגיע לדוכן אלא אחר עבודה הרי זה עולה ומברך. כל כהן שאינו עולה לדוכן אע"פ שבטל מצות עשה אחת הרי זה עובר על שלש עשה שנאמר (שם) כה תברכו את בני ישראל. אמור להם. ושמו את שמי. וכל כהן שאינו מברך ברכת כהנים אינו מתברך שנאמר (בראשית יב) ואברכה מברכיך. ומקום שאין כהן נושא את כפיו, מצאתי בשם רבינו האי גאון ז"ל שאין עונין אמן אחר כל ברכה וברכה דהיינו על כל פסוק ופסוק אלא יענה אמן אחר כל הפסוקים, לפי ששליח צבור מסדרן כעין ברכה אחת שאומר אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה וגו'. זהו מצוה מן המובחר אלא העונה אמן על כל פסוק ופסוק אין מחזירין אותו.
